פרק 6 הארה
בשבועות שלאחר מכן, לי יואן שכב במיטת בית החולים. מכיוון שאביו הלך לקנות טוניקות מדי פעם, "מרתח שיפנג דאבו" אכן היה יעיל, ו"איבוד הדם המוגזם" שלו השתפר בהדרגה. בשבוע הראשון יכולתי לקום מהמיטה וללכת. בשבוע הבא לא הייתה לי בעיה לצאת לטייל. בשבוע הבא, האנרגיה שלי הייתה כמעט שלמה והכוח הפיזי שלי שוחזר לחלוטין.
בשבועות האחרונים, לי יואן חשבה על מסת הדם ב"סוטרה הרוחנית". הוא לא הבין למה זה חדר לגופו. הכאב של קריעת הבשר ומציצת הדם היה מפחיד במיוחד.
בנוסף, קרה משהו בתקופה הזו שהיה קשה להסביר ומסתורי מאוד עבור לי יואן.
בשלב מסוים, הוא שכב על מיטת בית החולים, בלי שום דבר לעשות, ועדיין המשיך לקרוא את "הסוטרה הרוחנית". עם זאת, המילים והמשפטים האלה שלא הצלחתי להבין איך ניסיתי להבין אותם קודם, עכשיו אני פתאום מבין את המשמעות כשאני קורא אותם.
בנוסף להבנתו המוגברת, נראה היה שגם הזיכרון שלו השתפר. לי יואן קרא את הספר הזה בשקט, ובכל פעם שסגר את הספר, המילים והמשפטים שבו עדיין הופיעו במוחו, ואפשרו לו לזכור במהירות את התוכן.
בספר זה מצוירות שש דמויות אנושיות. ביניהם, בראשון, לי יואן ניסה שיטות שונות לתרגל לפי תנוחת הישיבה והחיצים שלו, אך לאף אחת מהן לא הייתה השפעה.
עכשיו, כשאני יכול להבין מעט את המשמעות של מילים ומשפטים, כשאני מסתכל שוב על התמונה הזו, האפקט שונה לגמרי.
לי יואן החלה לדעת שהתמונות הללו עוסקות בטכניקת הטיפוח האלמותית המכונה "אמנות בקרת צ'י". אנשים צריכים לחקות את הדמויות בספר ולעשות מדיטציה, ולעקוב אחר חוקים שונים של "בליעה ושאיפה", "עלייה וציפה של הדנטיאן", "לחוש את העולם החיצון" ו"להסתובב בשמים", כדי שיוכלו לטפח את "כוח הקסם" המוזכר בספר.
לכן, כאשר לי יואן עשה מדיטציה לפי "טכניקת בקרת צ'י" זו, הוא יכול היה לראות במעורפל שיש כתמי אור זעירים ביותר הקטנים עשרות מונים מגחליליות המרחפות בעולם החיצוני, והן היו נדירות מאוד וצפו באוויר.
כאשר לי יואן עשה מדיטציה, הוא ספג בהצלחה את כתמי האור הקטנים הללו בפעם הראשונה, זרמו לאט לתוך גופו, ולאחר מכן אל הדנטיאן שלו. הוא הרגיש את האור מרחף בדאנטיאן שלו, והוא כל כך הופתע, שלא לדבר על כמה הוא התרגש.
יתרה מכך, על פי השיטה המתוארת בספר, הוא יכול גם להניע את האנרגיה בגופו, שעשויה להיות "כוח קסם", לזחול בכל גופו וללכת לאן שהוא רוצה לאורך המרידיאנים שלו.
הלב הילדותי של לי יואן עדיין היה שלם, אז הוא השתמש באנרגיה בגופו כדי להסתובב ולקדוח לתוך נקודות דיקור בכל הגוף. הוא התנסה פעמים רבות לפני שהיה מרוצה.
רק אז, כפי שמתואר בספר, בהשוואה לציור האנושי הראשון, נקודת הדיקור המצביעה על ידי החץ הסודי, נשלטה זרימת האוויר בדנטיאן, והחלה להקיף את נקודת הדיקור, תוך ביצוע מה שנקרא מחזור הדם הגדול, כדי לטפח את המאנה שיכול להניע לחשים שונים.
בשלב זה, לי יואן היה בטוח שהספר הזה הוא בשום אופן לא ספר רפואי רגיל, וגם לא ספר סודי אנרגיה פנימית חילונית, אלא ספר קסם.
כי כרגע הוא מבין שהספר הזה תיאר מגוון לחשים וגם דיבר על איך להפעיל אותם. עם זאת, אין לו עדיין כוח קסם רב והוא לא הבין עד הסוף את התוכן, ולכן הוא לא יכול להפעיל עדיין לחשים שונים.
באשר ללחשים השונים המתוארים בספר זה, עד כה, הוא מודע במעורפל לשלושה או ארבעה סוגים, כגון "טכניקת בקרת רוח", "טכניקת בקרת אובייקט", "טכניקת כדורי אש", "טכניקת עיניים רוחנית" וכן הלאה.
"בקרת רוח", כפי שהשם מרמז, היא טכניקה השולטת ברוח, גורמת לאנשים ללכת מהר כמו טיסה, או אפילו מהר כמו הרוח.
המשמעות של "טכניקת בקרת אובייקט" היא קצת עמוקה. אני יודע רק במעורפל שזה אומר שליטה באובייקטים, אבל הפונקציה הספציפית וכיצד לשלוט בה הם עדיין סימני שאלה.
"טכניקת כדורי אש" קלה יחסית להבנה. אנחנו יכולים לדעת שהאחד הוא לשלוט באש, והשני הוא לשגר דברים כמו קלע, אבל מאיפה האש מגיעה והיכן נורים הקליעים עדיין לא ברורים.
"טכניקת עיניים רוחנית" אפילו יותר מעורפל, ואני אפילו לא יודע מה זה.
למרות שלא ניתן עדיין להשתמש בלחשים השונים, והוא אפילו לא יכול לדעת כמה יש, לי יואן לפחות יודע אמת אחת, כל לחש חייב להיות מופעל על ידי מאנה.
לכן, העדיפות העליונה שלו היא לתרגל את כוח הקסם שלו ולראות באיזו מידה זוהר הצ'י בדנטיאן שלו, שהוא דק יותר ממחט, יגדל אם יתמיד.
לי יואן תרגל יום ולילה, בילה כמעט את כל זמנו במדיטציה ובחידוד הצ'י שלו מלבד זמן הארוחה. הוא במצב בריאותי טוב, אבל הוא כבר לא רוצה ללכת לאקדמיה לשיעורים. הוא נחוש ללכת בדרך של תרגול הטאואיזם.
ברור שהבריאות שלי משתפרת. ד"ר שו בא לאבחן אותי לפני כמה ימים ואמר שאנרגיית הדם שלי כמעט התאוששה. אבל מסיבה כלשהי, לי יואן חש לעתים קרובות מעט קור בגופו, והוא לא ידע היכן זה מוסתר. הוא רק ידע שלפעמים כשהוא נרדם בלילה, הוא היה מתעורר פתאום עם רעד.
המצב הזה ישתפר רק לאחר שאביה של לי ייתן לו קערה של "שיפאנג דאבו מרתח", ולא יהיה קר מדי לישון בלילה.
עם זאת, "Shifang Dabu Decoction" היא תרופה טוניקית, ורבים מהמרכיבים שלה יקרים למדי, כמו "ג'ינסנג". כל קערת מרק עולה עשר או עשרים סנט, אז איך אפשר לאכול אותה לעתים קרובות.
רק כדי לטפל ב"איבוד הדם המוגזם" של לי יואן, אביה של לי כבר הוציא מאות גרושים. פיו של מר קאו היה כל כך קשה.
אז לי יואן פשוט סבל את הקור ומעולם לא הזכיר את רכישת טוניקים לאביו.
יש גם הרבה סימני שאלה במוחי. אובדן זה של אנרגיית הדם נגרם ללא ספק ממסת הדם המוזרה באותו לילה, שחדרה לתוך הגוף. אבל למה עדיין יש תחושת קור למרות שהמחלה נעלמה כמובן?
בנוסף, תרגול סוג זה של תרגיל בעצמך הוא תרגול אוטודידקט ואקראי. לא ניתן לשלול שזה נובע מהתחלה שגויה של התרגול.
אבל לי יואן עדיין המשיך לתרגל את הטכניקה הזו מדי יום, מדיטציה ושיכלל את הצ'י שלו. אחרי כמה שבועות, גם אביה של לי שאל אותו למה הוא לא הלך לאקדמיה. לי יואן פשוט התנצל כי הוא היה חולה.
בשבוע שלאחר מכן, לי יואן לא הצליח להתמודד עם החקירה של אביו, אז הוא המציא שקר ואמר שהוא פגש נזיר מובהק שלימד אותו קצת בודהיזם, אז עכשיו הוא התעניין מאוד בבודהיזם.
השקר הזה הוא למעשה הסבר טוב למדיטציה. אחרת, ההורים שלי יהפכו לחשודים אם הם יראו אותי עושה מדיטציה כל היום.
לי יילינג היה בהלם כששמע את בנו אמר שהוא רוצה לתרגל בודהיזם ולהיות נזיר. הוא לא יכול היה שלא להתנצל בפני לי יואן, ואמר שצריך ללמוד את כל הדברים, וזכייה בתהילה היא הדבר החשוב ביותר. בודהיזם משעמם מאוד.
אבל לי יואן היה כל כך מתמיד, כאילו הוא היה עקשן, אז לי יילינג הפסיק לדחוף את בנו. היה לו אישיות פתוחה ולא היה אדם נוקשה.
יום אחד, שוה הואירן הגיע לפתע לחפש את לי יואן.
לי יואן עמד מחוץ לשער החצר, הרגיש קצת מוזר כשראה לראשונה את שוה הואירן. היום הוא לבש חלוק ברוקד כחול חלקלק וכובע מלומד לראשו. הוא החזיק בידו שקית בד והסתכל על עצמו בחיוך.
התלבושת העשירה לכאורה הזו לא תפתיע אף אחד מחברי הכיתה האחרים, אבל לי יואן היה מודע היטב לרקע המשפחתי של שוה הואירן.
אביו היה קמצן ביותר והיה מספק לו רק חולצה קונפוציאנית ושני זוגות נעלי בד ללימודיו. אם הוא היה צריך לשלם על חטיפים, הוא כנראה יצטרך לסחוב עצי הסקה ולמכור אותם בעיירה.
לכן, לי יואן היה בטוח שאביו לא קנה את השמלה הזו, אלא אם כן אביו היה כמוהו והרים איזה אוצר יש מאין.
"שמעתי שאתה חולה, אז קניתי לך לונגן לאכול." שו רנואי ראה את לי יואן מסתכל עליו, חייך בתמימות והושיט את התיק מול עיניו של לי יואן.
"תודה. בוא נלך ונצא לטייל בהרים." לי יואן לא קיבל את הפרי והלך קדימה כשידיו מאחורי ידיו.
גם שוה הואירן הלך קדימה, ושניהם החלו ללכת לאורך אדמת העשב שליד ההר. לאורך הדרך, שו רנואי שאל בהכרח על התנאים השונים של לי יואן ושאל לגבי שלומו. למרות שדבריו היו חסרי דאגות, לי יואן הרגיש קצת חם.
לי יואן נמנע מכל נושא על "הכתובים הרוחניים" ולא דיבר על מסת הדם. הוא דיבר רק על הפציעה ברגל. אחר כך שאלתי גם על האקדמיה של שוה הואירן, האם המורה הקפדני טאנג הושנג העניש מישהו, וגם שאלתי אם חבר לכיתה שאהב לעשות בעיות הוכה אי פעם...
שניהם הלכו על הדשא והגיעו לתל. הצד השני של התל היה אנכי, כמו צוק. הם עלו על התל במקום לשבת על שפת התל ולהביט ביער הערפילי הקר מרחוק.
"שוה הואירן, אתה לובש בגדים חדשים היום, כנראה משי. מאיפה השגת את הכסף לקנות אותם?" לי יואנקאי נזכר פתאום ושאל.
"חחח...הבגדים שלי חדשים?" שוה הואירן פשוט חייך בתמימות.
"שין, איך קנית את זה?" אמר לי יואן.
"אל תשאל על זה עדיין. קניתי לך לונגן כדי לחדש את בריאותך. בוא נאכל ביחד." שוה הואירן עדיין לא ענה על השאלה ומסר את התיק שבידו ללי יואן.
הפעם, לי יואן הושיט יד לתוך התיק שלו והוציא לונגן. הוא קילף אותו ואכל אותו עם שוה הואירן.
בזמן האכילה, שוה הואירן לא יכלה לעצור את זה ואמרה ללי יואן על הוצאת כסף כדי לקנות את הבגדים האלה.
מסתבר שרק בחודש שעבר, שוה הואירן מצא עבודה. "בית המרקחת Fangzi" בעיירה צריך לשכור כמה אנשים שיעלו להר כדי לאסוף תרופות. העבודה הזו של איסוף תרופות מצריכה במקור אנשים שיודעים לזהות תרופות צמחיות שונות, אבל בבית מרקחת Fangzi יש רק כמה אנשים בטלים. התפקיד שלהם הוא למצוא כמה תרופות יקרות כמו ג'ינסנג, Ganoderma lucidum ולוטוס שלג. אין הגבלה על כמה לאסוף. זה כמעט רק בשבילך לעלות להר כדי ליהנות. והשכר משולם מדי שבוע, ואתה יכול לקבל 140 וון. עבור צעיר, השכר הזה כבר גבוה מאוד, דומה לזה של מתלמד נפח. עם זאת, יש תנאי מיוחד לעבודה זו. הם בטח צעירים. כמה שפחות הגיוני יותר טוב, אז נכנסה להרים עם שוה הואירן כדי לאסוף עשבי תיבול הייתה יתומה בת שתים עשרה בשם Ye Xian'er. אמרו שהיא ילדה קטנה שגרה כאן ממחוזות אחרים ומתחננת עם סבתה. חנות הסמים של פנגזי הייתה במקור חנות שנפתחה על ידי חבר מהעיר. באשר למה הוסדרה עבודה כזו, מוזר לומר, אבל מה שעוד יותר מוזר הוא שמי שביקש מחנות התרופות להעסיק קוטפי צמחים היה ג'אנג שנגדה, מפקד המשטרה המקומית. הלוכד הראשי של מחוז הואנגצ'ן התברר כשי לניינג, אבל לפני חודשיים הוא נמצא מת ביער הפראי. לכן, ג'אנג שנג הסתמך על יחסיו עם פאנג יואנוואי ושילם סכום לא ידוע של שוחד לשופט המחוז. בקיצור, עכשיו הוא התופס הראשי. לוכד ראש זה יבקש מחנות הסמים לבקש משהו מקוטף הצמחים, וגם יאמר לקוטף עשבים להקפיד לחפש כל "אנשים" ו"דברים" מיוחדים...
לי יואן גם היה סקרן מאוד לאחר שהקשיב לדבריו של שוה הואירן. הוא באמת לא הצליח להבין איזה "דבר" ג'אנג קפטו חיפש? אסור שזה יהיה הספר הזה. ואז, מאיסוף תרופות, הוא חשב על מחלת איבוד הדם המוזרה בגופו, ותהה אם הוא יכול ללכת להרים כדי למצוא כמה טוניקות.
בשלב זה, שוה הואירן גם עודד אותו להצטרף. לי יואן היסס והחליט ללכת בעקבות שוה הואירן לבית המרקחת Fangzi ולדבר עם בעל החנות. בדרך זו, גם אם לא תמצא שום תרופת קסם כשאתה עולה להר, אתה עדיין יכול לקבל קצת כסף שבועי!
No comments:
Post a Comment